ממצאים יהודיים קדומים בירושלים ובפרט בעיר דוד והר הבית

הרס העתיקות בהר-הבית - בכיה לדורות

מאת ד"ר אילת מזר

לפני עשרים שנה, כשסיימתי  את התואר הראשון בארכיאולוגיה באוניברסיטה העברית, הצטרפתי למשלחת הארכיאולוגית שחפרה בעיר-דויד בראשותו של פרופ' יגאל שילה ז"ל. ביחד עם חברי חפרנו שטח ניכר במדרון המזרחי של עיר-דוד. חשפנו בחפירותינו שרידי בנייה ובהם חדרים שלמים, מן העיר הקדומה ביותר שהייתה כאן באלף השלישי לפני-הספירה וקטע מרשים מחומת העיר ושרידי מבנים שנבנו כאן באלף השני לפני-הספירה. השרידים הללו השתייכו אל העיר שהייתה כבר בפרק זמן קדום זה עיר מרכזית וחשובה ששמה מוזכר בכתובים ממצרים העתיקה. אלף שנים לפני שכבש דויד המלך את ירושלים, הייתה היא כבר עיר מוקפת חומה; אלפיים שנים קודם לכן היתה כבר מיושבת. ניתן להניח בפשטות כי כאשר הגיע דויד לירושלים מצא אותה מאוכלסת בצפיפות.

חפרנו בתנאים קשים ובחום כבד במהלך קיצים ארוכים זכורים לטוב. חדורים בחדוות הגילוי ואפופים בקסמי צפונות העבר, הטבענו את חותמנו הצנוע על הארכיאולוגיה של ירושלים. במעלה המדרון המזרחי של עיר-דויד נחשף בחפירתנו מבנה האבן המדורג שאותו מייחסים ל"מילוא" המפורסם, הנזכר במקרא כמבנה מרכזי ביותר שהמלכים השונים, החל מימי דויד המלך ועד ימי חזקיהו, חוזרים ובונים ומחזקים אותו. מבנה זה נישא מעל המצודה היבוסית, היא מצודת ציון.

דויד המלך עצמו נודע ביכולתו כלוחם, כובש ומדינאי, אך לא ביכולתו כבנאי. חירם מלך צור, בן-בריתו הפיניקי, בנה עבורו את ארמונו החדש בירושלים בירתו החדשה. נראים הדברים ששרידי הארמון עדיין מחכים לחשיפתם בחלקה הצפוני של גבעת עיר-דוד.

צעד מכריע בהיסטוריה היישובית של ירושלים יש לזקוף לזכות דויד המלך, אשר הורה לשלמה בנו לבנות את בית-המקדש בגורן ארונה שעל הר-המוריה. ואכן, במשך עשרים שנה בנה כאן שלמה המלך שלושה מפעלי בנייה מרכזיים: את בית-המקדש, את בית-המלך (המרכז הממלכתי החדש) ואת חומת ירושלים. חומה זו היא ככל הנראה החומה שנתגלתה לראשונה בשנת 1867 על-ידי צ'ארלס וורן, בחפירות תת-קרקעיות שערך בשטח העופל שבדרום הר-הבית. קטע זה של החומה, החולש אסטרטגית על תוואי מרכזי של הקידרון, יחד עם מגדלים בנויים מאבני גזית ענקיות, בית-שער ובניין מחסנים ממלכתי - נחשפו בחפירות שנערכו על-ידי פרופ' בנימין מזר ז"ל ב-1976/7 ובחפירה שערכנו יחד, פרופ' מזר ואנוכי, ב-1986/7. החומה והמבנים שהשתמרו לגובה של כ-6 מ', ועל רצפותיהם קנקני חרס גדולים שלמים (!) הינם שרידי הבנייה הממלכתית היחידים מימי הבית הראשון שנחשפו על הר-הבית.

השרידים החשובים הללו נמצאים כיום בתוך הגן הארכיאולוגי של העופל כשהם מוזנחים ונתונים לעזובה והרס, בעוד שרידי הרחובות ההרודיאניים (מן המאה הראשונה לספירה) ושרידי הארמון האומאי (מן המאה השמינית לספירה) מוצגים שם בהשקעה של מיליוני דולרים.

השתמרותם המצוינת של המבנים מימי בית-ראשון בעופל שבדרום הר-הבית מעוררת פליאה. במיוחד מפליא הדבר, אם מביאים בחשבון את פעולות הבנייה המסיביות שהתרחשו כאן במהלך מאות השנים ואת מבנה הסלע היורד כאן בתלילות רבה מזרחה אל הקידרון. יתר על כן, ההשתמרות המצוינת מתייחסת לא רק אל המבנים עצמם, כי אם גם אל הממצאים שבתוכם.

שנים-עשר קנקני אגירה בגובה 1.20 מ', שהם כלי החרס הגדולים ביותר שנתגלו עד כה  מימי הבית-הראשון בירושלים ועוד עשרות קנקנים קטנים יותר, נתגלו שלמים על גבי רצפות המבנים. על גבי אחד מקנקני האגירה הגדולים  נמצאה כתובת חרותה בכתב עברי אופייני לסוף ימי הבית-הראשון (המאות שביעית-שישית לפנה"ס). על סמך הכתובת מסתבר שתכולת הקנקנים, של יין או שמן, נועדה לשימושו של אחד משרי הממלכה: "שר האו…", (אולי שר האופים) שכינויו המלא לא השתמר.

הממצאים מימי הבית-הראשון שנחשפו בעופל שבדרום הר-הבית, מצביעים יותר מכל על העוצמה הגלומה במתחם הר-הבית עצמו, המשתרע על  144 דונמים. החומות הגבוהות של המתחם משמרות היסטוריה בת שלושת אלפים שנים ואת שרידי המבנים העתיקים שנבנו וחרבו בתוך המתחם, ובהם שרידי בית-המקדש הראשון ובית-המקדש השני.

לאורך מרבית התקופות היתה למתחם הר-הבית משמעות היסטורית מרכזית. בחפירות הארכיאולוגיות שניהל פרופ' ב' מזר למרגלות חומות הר-הבית ניתנת הדוגמה הטובה ביותר לכך בייצוג הרב-תקופתי של המבנים המונומנטליים שנחשפו בחפירות ומתייחסים בעיקרם לתקופות: הבית-הראשון, ההלניסטית, ההרודיאנית, הרומית, הביזנטית, האומאית, הפאטימית, הצלבנית, האיובית והממלוכית.

המקורות ההיסטוריים כדוגמת אלו הגלומים במקרא, או תיאוריו של יוסף בן מתתיהו, כהן יליד ירושלים המתאר את בית-המקדש השני כפי שראה אותו במו עיניו - אינם מאפשרים להטיל ספק בעצם קיומם של בית-המקדש הראשון והשני במקום זה שעל הר-המוריה. ישנם פרטים רבים שאינם נהירים לחלוטין, כדוגמת השאלה מה עמד ממש על פסגת ההר, המזבח או קודש הקודשים? סוג קושיות זה אין בו כדי לערער על העובדות בעיקרן. שרידי מבנים וממצאים מתוארכים היטב, שנחשפו בחפירות הארכיאולוגיות שלמרגלות חומות הר-הבית, מאמתים את המקורות ההיסטוריים ומוסיפים עליהם מידע עשיר ורב-ערך.

המתבונן מבחוץ על  הכותל המזרחי של מתחם הר-הבית יכול לזהות מספר סגנונות בנייה: קצהו הדרומי של הכותל בנוי בסגנון הרודיאני. קטע זה של הכותל ניגש אל קטע אחר שלו הבנוי בסגנון הלניסטי, וככל הנראה יש לשייכו למתחם החשמונאי של הר-הבית (מאה שניה לפנה"ס). הקטע החשמונאי של הכותל ניגש אל קטע אחר שלו הבנוי בסגנון שונה, המיוחס לחומת המתחם הקדום של הר-הבית מראשית ימי הבית-השני (המאה השישית לפנה"ס). מתחם זה ככל הנראה יורש את המתחם מימי הבית-הראשון המתואר על ידי הנביא יחזקאל (יחזקאל מ"ב 20).

מצוי בידינו מידע רב המתייחס להיסטוריה הקדומה של מתחם הר-הבית ולקיומם של בית-המקדש הראשון ובית-המקדש השני, גם ללא חפירות ארכיאולוגיות בתוך המתחם עצמו. יחד עם זאת, גדול ורב המרחק בין מצב שבו לא מתאפשרות חפירות ארכיאולוגיות בתוך מתחם הר-הבית מסיבות של קדושה ושמירה על הסטטוס-קוו, לבין המצב שבו מתאפשרות עבודות השמדה מסיביות ושיטתיות של העתיקות בתחומו והתרת בנייתם של מסגדים חדשים בשטחו. אף על פי כן, לא ניתן להשמיד לחלוטין את השרידים המעידים על ההיסטוריה היהודית העתיקה של הר-הבית, שכן כדי לעשות זאת צריך לחצוב את ההר עד לשדו.

החל משנת 1996 אנו עדים להרס ונדאלי ומסיבי של העתיקות בהר-הבית, המתבצע על-ידי שלטונות הוואקף בשיתוף עם התנועה האיסלאמית הישראלית. מבנים תת-קרקעיים מימי הבית-השני בדרומו של הר-הבית הוסבו למסגדים חדשים: מעבר שער חולדה המערבי ובו שרידי בנייה הרודיאניים מהיפים והמיוחדים ביותר, הוסב למסגד חדש המשתרע על דונם שלם. מעבר שער חולדה המזרחי והאולם הגדול של אורוות שלמה, שניהם מבנים שנבנו כחלק בלתי נפרד ממתחם הר-הבית ההרודיאני, הוסבו יחד למסגד הגדול ביותר בארץ, המשתרע על כ-5 דונמים ומסוגל להכיל כ-10,000 מתפללים. המילויים העתיקים סולקו מתוכם, נעשו בהם שינויים פנימיים - וכל זאת ללא פיקוח ארכיאולוגי וללא תיעוד.

בנובמבר 1999, במחטף בזק שנמשך שלושה ימים ושלושה לילות, חפרו טרקטורים בור בשטח של 2,000 ממ"ר ובעומק של 12 מ'. 12,000 טון אדמה עשירה בממצאים ארכיאולוגיים פונו מהר-הבית על ידי מאות משאיות, אל המזבלה של ירושלים בעזריה ולאתרים נוספים. מאז ועד היום רוצפו למעלה מ-6,000 מ"ר משטח הר-הבית במשטחי ריצוף חדשים, תוך הנחת תשתיות בעומק של 1 מ' וגרימת נזק בלתי-הפיך לרבדים עתיקים וראשי קירות קדומים.

אלפי טון אדמה ואבנים המשיכו להתפנות מן ההר ללא כל פיקוח ארכיאולוגי. בחודש מרץ 2001 הרסו טרקטורים מבנה קשתות עתיק סמוך לכותל המזרחי של הר-הבית. אבנים עתיקות מן המבנה ומכל שטח הבינוי והריצוף, נוסרו על ידי מסור-אבן ענק (4 מ' אורכו) המצוי בהר-הבית, והוכנו מהן לוחות חדשים לריצוף ולבינוי. מסור זה ממשיך לנסר על הר-הבית בימים אלו ממש.

בינואר 2000 הוקם וועד ציבורי התנדבותי שנרתם לזעוק את זעקת השבר של עתיקות הר-הבית. ביוני 2000 פרסם הוועד עצומה ציבורית עליה חתמו 82 חברי כנסת ממרבית סיעות הבית וכ-70 אנשי רוח ואקדמיה, אנשי ביטחון וארכיאולוגים. לאור מדיניות הממשלה והימנעותה מפעולה להפסקת עבודות הבנייה הדורשות חפירה והרס העתיקות בהר-הבית, הגיש הוועד בחודש אפריל 2001  עתירה לבג"ץ, לה היו שותפים באופן אישי גם טדי קולק, עמוס עוז, פרופ' אבי רביצקי, יצחק חופי, צבי זמיר, שלמה להט (צ'יץ), דן שומרון ורבים אחרים, בדרישה להפסקה מיידית של העבודות הבלתי-חוקיות בהר הבית. שופטי בג"צ היפנו את הוועד אל הממשלה והעומד בראשה על-מנת שיפעלו לממש את שמירת העתיקות במקום חשוב זה.

כידוע לכל, גם כיום אין כל פיקוח ארכיאולוגי על הר-הבית. הרס העתיקות נמשך באין מפריע. יהודים אינם רשאים לעלות להר-הבית והתקשורת מנועה מלעלות להר ולדווח על ההרס המתרחש בו. התנועה האיסלאמית הישראלית והוואקף מממשים בהתמדה את תוכניתם לבנות את הר-הבית כמסגד אחד ענק, תוך הרס והשמדה של כל שייכות היסטורית יהודית. אם לא נעצור בעדם עכשיו נחזה בתוך זמן לא רב במימושה המלא של תוכניתם. ללא חזרה ובאין להשיב – תיוותר לנו רק הבכייה לדורות.

האמת שמתחת לפני השטח / דוד חזוני

לאחרונה נעו אמות הספים של עולם הארכיאולוגיה המקראית בעקבות חשיפתם של ממצאים חדשים בלב ירושלים העתיקה. במהלך השנים האחרונות שבו והשמיעו ארכיאולוגים בעלי שם את הטענה שתיאוּריה של ירושלים במקרא, מרכזה המפואר של הממלכה המאוחדת בתקופת דוד ושלמה, אינם אלא בדיה. הבולט שבחוקרים אלו הוא ישראל פינקלשטיין, ראש המכון לארכיאולוגיה באוניברסיטת תל־אביב, שספרו ראשית ישראל, שאותו חיבר עם ניל אשר-סילברמן, היה לרב־מכר עולמי. עיקר טיעונו של פינקלשטיין התבסס על העדרם של ממצאים מובהקים מן החפירות השונות שנערכו בירושלים במאה האחרונה. בחפירות אלו "לא זו בלבד שלא נמצא כל שריד לבנייה מונומנטלית", כתב, "אלא שגם חרסים פשוטים התגלו בכמות קטנה יחסית". אם אכן היו דוד ושלמה קיימים במציאות, הם לא היו יותר מ"ראשי שבטים יושבי גבעות", וירושלים, הוסיף בריאיון שהעניק לניו יורק טיימס, "לא הייתה אלא כפר עני באותה תקופה".

ואולם עתה התבשרנו על ממצא נדיר: במרכזה של ירושלים העתיקה נתגלו שרידים של מבנה רחב ממדים המתוארכים לתקופת דוד המלך. הארכיאולוגית אילת מזר, שניהלה את החפירות, סבורה שמדובר בלא פחות מארמון המלך דוד אשר הוסיף לשמש את מלכי יהודה אחריו במשך יותר מארבע מאות שנה. אם היא אכן צודקת, פירוש הדבר שיש לבחון מחדש את סך הממצאים הארכיאולוגיים מתקופת הבית הראשון המוקדמת ושהתפיסה הארכיאולוגית הנשענת בעיקר על העדר ממצאים מן התקופה הוכתה עתה מכה ניצחת. אך האם השערתה של מזר נכונה?

לפי המתואר בספר שמואל, כאשר כבש דוד את ירושלים מידי היבוסים בסביבות שנת 1000 לפנה"ס, הוא לא החריב את העיר, אלא השאיר על תִלם את מבניה ואת המצודה הגדולה שהגנה על גבולה הצפוני. בעיר, שנודעה לימים כ"עיר דוד" ואשר ממוקמת מדרום לעיר העתיקה של היום, נבנו מבנים ספורים נוספים באותה תקופה, שהבולט שבהם היה הארמון רב־הרושם שבנה לדוד השליט הפיניקי, חירם מלך צור, לאחר שהשניים כרתו ברית נגד אויבם המשותף, הפלשתים. הממצאים הארכיאולוגיים מלמדים שכבר באותו זמן הייתה ירושלים עיר עתיקת יומין, שנוסדה כאלפיים שנה לפני כיבושה בידי דוד ובוצרה כאלף שנה לפניו. אופיו הטופוגרפי המיוחד של האזור - הר גבוה הנישא מעל לשני עמקים המתמזגים מדרום, באזור שופע מים ממעיין הגיחון, ומוגן מכל צדדיו מלבד מצד רכסו הצפוני - הפך את המקום לאתר מושלם לבירת ממלכתו של דוד.

בהתבסס על נתונים אלו, וכן על סמך רמזים טקסטואליים בספר שמואל ב (ה', י"ז) - המספר כי כאשר התקבצו הפלשתים בעמק רפאים, "ירד" דוד אל המצודה, דבר המלמד על כך שמיקומו של הארמון על ההר היה ככל הנראה גבוה מן המקום שבו עמדה המצודה - פרסמה מזר לראשונה, בגיליון ינואר־פברואר 1997 של כתב העת ביבליקל ארכיאולוג'י רוויו, השערה בדבר מיקומו האפשרי של ארמון המלך דוד. "יהיה מי שיתייחס להשערה שלי בספקנות", כתבה אז מזר, "אך תשובתי לכך תהא פשוטה. הבה נבחן את הדבר בדרך שבה ארכיאולוגים בוחנים תמיד את התיאוריות שלהם: באמצעות חפירות".

בשל ניסיונה הרב בחפירות בעיר דוד ובעיר הנמל הפיניקית אכזיב, הייתה מזר הארכיאולוגית המתאימה ביותר לביצוע המשימה. את ההשערה שאכן מדובר בארמון המלך דוד יכלו לחזק גילויים שונים כגון חשיפתם של מבנים מונומנטליים המתוארכים לסוף המאה האחת־עשרה לפנה"ס או לראשית המאה העשירית; סגנון בנייה פיניקי מובהק; ומבנה חדש, שהוקם על אדמה חדשה ולא על גבי הריסות, מצפון לגבולות העיר היבוסית העתיקה יותר. ממצאים נוספים, כמובן, כגון כתובות, שרידי חרסים או אדריכלות פנים, יוכלו לתמוך גם הם בטענתה. בתחילת שנת 2005, עם קבלת האישורים המתאימים, ובסיוע מרכז שלם (המוציא לאור את תכלת), עמותת 'אלעד' העוסקת בפיתוח עיר דוד והאוניברסיטה העברית, החלה מזר בחפירות.

הממצאים שנחשפו מרשימים ביותר. ראשית, נחשף קטע קיר מסיבי באורך של כשלושים מטרים ממערב למזרח המסתיים בזווית ישרה לכיוון דרום - עדות לקיומו של בניין גדל ממדים. נוסף על כך, בתוך מילוי העפר של אבני הקיר העצום נמצאו חרסים המתוארכים למאה האחת־עשרה לפנה"ס - הוכחה לכך שהקיר לא היה יכול להיבנות מוקדם יותר. בשני קירות גדולים נוספים, העומדים בניצב לקיר הראשון, נחשפו חרסים מן המאה העשירית לפנה"ס. חרסים אלו מעידים על תוספות מאוחרות יותר שנוספו לבניין בימי דוד ושלמה או זמן קצר לאחר תקופת שלטונם, רמז לכך שהבניין היה בשימוש לאורך זמן ושהוא שונה ושופץ בהתאם לצרכים המשתנים. המבנה עצמו נבנה ישירות על סלע האם בגבולה הצפוני של העיר, ולא נחשפו כל שכבות ארכיאולוגיות נוספות מתחתיו, דבר המלמד שהבניין, שהוקם כאלפיים שנה לאחר שנוסדה העיר, הרחיב למעשה את גבולות העיר מצפון. יתר על כן, הוא שכן במקום שהיה אז ככל הנראה פסגת ההר - מיקום מתקבל על הדעת לאותו ארמון שממנו דוד "ירד".

ממצאים אלו מתיישבים היטב עם תגליות ארכיאולוגיות מוקדמות יותר שנחשפו באתר. בשנת 1963 חפרה הארכיאולוגית הנודעת קתלין קניון מתחת לאותו צוק עצמו שבדקה כעת מזר וחשפה כותרת אבן פיניקית פרוטו־אאולית מעוטרת מאותה התקופה. קניון מצאה שכותרת זו ואבנים מסותתות נוספות שנתגלו באתר "אופייניות לתקופה שבה הבנייה הישראלית הייתה במיטבה, תקופה שבה השימוש באומנים פיניקיים הביא לפריחה האקזוטית באופייה של האדריכלות הארץ־ישראלית. נראה אפוא שבתקופת המלוכה בירושלים ניצב מבנה רב־רושם בראש המדרון". בתחילת שנות השמונים חשף הארכיאולוג יגאל שילה מבנה תמך מדורג עצום ממדים, שכעת מתקבל הרושם שהוא חלק מאותו מערך מבנים שנחשף בחפירה הנוכחית. ממצא נוסף שנחשף בחפירתה של מזר הוא "בולה", פיסת חומר הנושאת טביעת חותם, שעליה הוטבע שמו של יהוכל בן שלמיה, שר חצר בממלכת יהודה בתקופת המלך צדקיהו, המוזכר בספר ירמיה (ל"ז, ג) - רמז לכך שארבע מאות שנה לאחר תקופת מלכותו של דוד עדיין היה האתר מרכז חשוב של ממלכת יהודה. הדבר תואם את התיאור המקראי שלפיו הארמון שבנה דוד היה בשימוש רצוף למן הקמתו ועד לחורבן ממלכת יהודה בידי הבבלים בשנת 586 לפנה"ס.

ובכן, האם אמנם מדובר בארמון המלך דוד? קשה לקבוע זאת בוודאות, שהרי לא נמצאה במקום כתובת הנושאת את המילים "ארמון דוד", וסביר להניח שלעולם גם לא תימצא. עם זאת, הראיות הולמות באופן מפתיע את ההשערה של מזר, ולא נתגלה באתר שום ממצא שיש בו כדי להפריך אותה - כגון צלמיות או עדויות לשרפת גופות במקום, מנהג שאפיין את פולחן הקבורה הפיניקי. מיקום המבנה שנחשף, גודלו, סגנונו והתיארוך שלו מתאימים כולם, והם מופיעים במסגרת אזור וזמן שבה מפעלי בנייה מסוג זה היו נדירים ואפיינו בעיקר מבני ציבור ממלכתיים. האם ייתכן שמדובר במשהו אחר? ודאי שכן. האם הוצעה עד כה תאוריה אחרת המסבירה טוב יותר את מכלול הממצאים - מכלול הכולל ממצאים ארכיאולוגיים וטקסטואליים כאחד? לא.

יהיו בוודאי ספקנים אחדים, ובהם גם ארכיאולוגים ידועי שם, שגדלו והתחנכו בעולם מחקרי שסולד זה מכבר מרומנטיקנים חדורי התלהבות או מאנשי דת סהרוריים המשמיעים טענות סנסציוניות וחסרות שחר בדבר גילויה של תיבת נח. ספקנים אלו יביעו הסתייגות נחרצת מכל ניסיון לקשור בין תגליות ארכיאולוגיות חדשות לתיאורים הנזכרים במקרא. ויהיו גם אחרים, המוּנעים מתמהיל של אידיאולוגיות, אינטרסים אישיים או מניעים פוליטיים, שיעשו הכל כדי להפחית מעוצמת הגילוי ולהדגיש את הספקות באשר לזהות המבנה שנחשף. במעטה של מקצועיות ואובייקטיביות ידחו אלה ואלה את הטענה שמדובר בארמון המלך דוד. הם יבקשו להעלות את רף ההוכחות הארכיאולוגיות הנדרשות לרמה בלתי אפשרית, או שפשוט יבטלו את ההשערה מיסודה בטענה שהיא מעשייה דמיונית שנועדה לשרת מטרות דתיות או ציוניות.

ואולם, יש לדחות טענות אלו משתי סיבות חשובות. ראשית, גם אם המבנה שנתגלה בחפירות בירושלים אינו ארמון המלך דוד, הרי מדובר בכל זאת בתגלית ארכיאולוגית מרעישה ביותר. גם אם מדובר במצודה, במקדש או בארמון של מלך אחר, זו הפעם הראשונה שנחשף מבנה בסדר גודל כזה מהתקופה הישראלית המוקדמת בירושלים. די בתגלית כזו כדי להפריך את טענתם של פינקלשטיין ושותפיו לדרך, שלפיה ירושלים של ימי דוד לא הייתה אלא "כפר עני" שלא יכול היה להיות בירתה של ממלכת ישראל. כך גם לא ניתן עוד לטעון, כפי שטען זאב הרצוג מאוניברסיטת תל־אביב במאמר בעיתון הארץ בשנת 1999 על סמך העדרם של ממצאים מן הסוג הזה בדיוק, כי "הממלכה המאוחדת הגדולה היא יצירה היסטוריוסופית דמיונית, שחוברה בשלהי ימי ממלכת יהודה לכל המוקדם". ההפך הוא הנכון: לפנינו אתר מרכזי מתקופת הממלכה המאוחדת שחשיפתו מוכיחה שירושלים באותה תקופה הייתה עיר חשובה.

ואמנם, אישים מרכזיים בתחום הודו בכל פה בחשיבותה העצומה של התגלית, גם אם הם מהססים עדיין לקבל את זיהויו הסופי של המבנה כארמון המלך דוד בטרם התפרסם המחקר המדעי המסודר. סימור גיטין, מנהל מכון אולברייט בירושלים, אמר בריאיון לג'רוזלם פוסט כי "לנוכח ריבוי הפרשנויות ההיסטוריות האפשריות, עלינו לבחון מקרוב את החרסים ולהמשיך את החפירות באתר". ועם זאת, הוא הוסיף, "הממצא מרשים ביותר, והוא הראשון מסוגו שאפשר לתארך למאה העשירית לפנה"ס". גם עמיחי מזר, חוקר בעל שם עולמי בתחום הארכיאולוגיה המקראית מן האוניברסיטה העברית, הפליג בשבחים שלא כהרגלו, וקבע שהתגלית היא "בגדר נס".

ואולם, מעבר לכל זה, ישנן סיבות טובות לקבל את ההשערה שאכן מדובר בארמון המתואר בספר שמואל. אין בכך גם כל פגם מתודולוגי, כל עוד אנחנו מוכנים להודות בכך שבעתיד ייתכנו תגליות או השערות נוספות שיובילו אולי למסקנות אחרות. שהרי לפנינו ניצבים שני דברים: ישנו תיאור מקראי ברור של ארמון בסגנון פיניקי שבנה דוד על פסגת הר מסוים בסביבות שלהי המאה האחת־עשרה או תחילת המאה העשירית לפנה"ס; וישנו מבנה מפואר בסגנון פיניקי המתוארך לאותה תקופה, על פסגת אותו הר ממש, אשר אותר בסיוע הטקסט המקראי ובעזרת תגליות ארכיאולוגיות קודמות. יתר על כן, לא מדובר בגילוי מקרי: התגלית היא פרי השערה מדעית שהחפירה נועדה לשמש לה אבן בוחן. הסבירות שרק יד המקרה בדבר היא נמוכה מאוד.

האם זוהי הוכחה ניצחת? לא. אך היא מספיקה כדי להעביר את נטל ההוכחה לצד האחר. "לעולם אי־אפשר להיות בטוחים בדברים כאלה", אומרת אילת מזר, "אך נראה שההשערה המבוססת על תיאור ארמון המלך דוד בספר שמואל היא ההסבר המשכנע ביותר שנוכל לתת לממצאים עד כה. מי שמעוניין לטעון אחרת מוזמן להציע תיאוריה טובה יותר". אין מדובר כאן בהרהורי לב או במעשיה דמיונית. מדובר במחקר מדעי במיטבו.

הובא בכתב העת "תכלת", חשוון התשס"ו / נובמבר 2005.

האם נמצא ארמון המלך דוד? / יורם סעד

מעת לעת מסעירה תגלית ארכיאולוגית את דמיון הציבור בישראל ובעולם המערבי, באופן מיוחד כאשר מדובר בממצאים מן התקופה המקראית.

מעת לעת מסעירה תגלית ארכיאולוגית את דמיון הציבור בישראל ובעולם המערבי, באופן מיוחד כאשר מדובר בממצאים מן התקופה המקראית, ועל אחת כמה וכמה כאשר על הפרק ממצא בעל קשר אפשרי לראשית המלוכה בישראל, או ליתר דיוק לימי דוד המלך. ידיעה מסוג זה תפסה את כותרות התקשורת בישראל בקיץ 2005. בחפירה ארכיאולוגית בעיר דוד שבירושלים נחשף מבנה אבן גדול אשר גרם לארכיאולוגית החופרת להכתיר מאמר לסיכום החפירה בכותרת האומנם גילינו את ארמון המלך דוד?

אנשי תקשורת זריזים מיהרו לפנות לחוקרים ידועי שם לקבלת התייחסות. התגובות, כרגיל במקומותינו בנושא טעון כמו חקר התקופה המקראית, התפלגו בין ביטויי הערכה, ספקנות מאופקת ועד לביטול מלגלג.

את החפירה הארכיאולוגית ערכה דר א' מזר מטעם מרכז שלם ובחסות האוניברסיטה העברית בירושלים, תוך שיתוף פעולה עם רשות העתיקות, רשות הטבע והגנים והחברה לחקירת ארץ ישראל ועתיקותיה. עמותת אלעד, העוסקת בפיתוח מתחם עיר דוד, השתתפה באופן פעיל. עיקר המימון לחפירה הגיע מרוג'ר הרטוג, יהודי- אמריקני שהוא הבעלים של עיתון 'ניו יורק סאן'.

מנוסח הכותרת של מאמרה, וגם מתוכנו, ניתן ללמוד כי דר מזר גילתה זהירות מדעית ראויה, בהציבה סימן שאלה מעל מסקנותיה בעניין זה. את מסקנותיה היא מבססת על ממצאי החפירות של הארכיאולוגית המפורסמת ק' קניון בשנות ה- 60 אשר נערכו בסמוך לשטח החפירה החדשה, על הטופוגרפיה ומאפייני ההתפתחות היישובית של העיר ועל הטקסט המקראי, שם כתוב בין היתר וישלח חירם מלך צור מלאכים אל דוד ועצי ארזים וחרשי עץ וחרשי אבן קיר ויבנו בית לדוד.

את מאמרה הנל פותחת דר מזר בהפניה למאמר אחר, אותו פרסמה לפני עשר שנים בכתב העת BIBLICAL ARCHAEOLOGY REVIEW (גיליון ינואר- פברואר 1997) שבו הציגה לראשונה את השערתה, שיקוליה ונימוקיה לגבי מיקומו האפשרי של ארמון המלך דוד, שאותו מיקמה בדיוק בשטח החפירה הנוכחית. אף שהייתה משוכנעת בנכונות השערתה, החפירה בסמוך לפסגת עיר דוד הייתה הימור לא קטן כיוון ששטח זה כבר נחפר בעבר (על ידי מקליסטר ודנקן- 1923/25). אלא שהחופרים דאז נתקלו במפולות אבנים גדולות שכיסו את כל השטח והחליטו שלא לפנותן בגלל המאמץ הגדול שנדרש לכך, למעט במקומות בודדים שם ירדו עד שכבת הסלע, מתוך הנחה שמדובר במפולות חומת העיר היבוסית שהחריב דוד עם כיבושה. בחפירה החדשה הוסרו מפולות האבנים הגדולות ונחשפו הנדבכים התחתונים של מבנה אבן גדול מימדים, אשר מידות היקפו טרם נתבררו סופית.

ממצאי החפירה

העדות לפעילות הקדומה ביותר בשטח החפירה נמצאה בדמות גומות חצובות בסלע האם, ככל הנראה מן התקופה הכלקוליתית (3500-4500 לפנהס). מאוחר יותר פולס משטח הסלע על ידי חציבה ולחילופין מילוי שקעים וסדקים בגיר כתוש, כך נוצר משטח רחב ומפולס שייעודו ושימושו לא נתבררו בשלב זה. על משטח מפולס זה נתגלתה שכבת אדמה שכללה עצמות בעלי חיים בכמות גדולה, וחרסים שדר מזר מתארכת למאות 11-12 לפנהס. מעל שכבה זו נתגלה מבנה האבן הגדול. על מבנה זה נמצאו שרידי בניה מימי בית המקדש השני ומעל שניהם בניה ביזאנטית אשר רובה נחשף כבר בעבר.

קירותיו הפנימיים של מבנה האבן הגדול מונומנטאליים, רוחבם כ- 2.00 עד 2.60 מ'. בקצה המזרחי של השטח הנחפר שרד הקיר לגובה שישים נדבכים, כ-2.50 מ'. הקיר הארוך ביותר שנחשף, אורכו כ- 30 מ' וקצהו נמשך ונעלם לתוך חתך האדמה בקצה המערבי של שטח החפירה. במילוי העפר שבליבת הקירות נמצאו חרסים מן המאה ה- 11 לפנהס. קירות בתוך המבנה, שלהערכת דר מזר מהווים שינויים פנימיים בבניין ומטרתם עיבוי קירות מן השלב הראשון, חתמו שטח שבו נמצאו כלי חרס, כמעט שלמים, המתוארכים למאות 9-10 לפנהס.

הממצאים העשויים להצביע על מועד תום השימוש במבנה כוללים חרסים מן המאות 7-3 לפנהס שנתגלו בקצה הצפון- מזרחי של החפירה. כמו כן נתגלתה 'בולה' (פיסת חומר הנושאת טביעת חותם) עליה מופיע שמו של יהוכל בן שלמיהו בן שבי בכתב עברי קדום. יהוכל בן שלמיהו היה שר בממשלת צדקיהו, ונשלח על ידו לבקש את הנביא ירמיהו שיתפלל למענו מאימת הכשדים (הבבלים) הצרים על העיר. לאחר מכן, יהוכל ושרים נוספים דרשו מצדקיהו את הוצאתו להורג של ירמיהו בטענה כי נבואותיו מרפות את ידי העם העומד במצור.

הקיר המזרחי של מבנה האבן הגדול, נבנה על מצוק סלע שסימני חציבה עדיין ניכרים בו. למרגלות המצוק שגובהו כ- 7 מ', חשפה ק' קניון בחפירתה (כאמור, בשנות ה- 60) אבני גזית וכותרת עמוד פרוטו- איאולית (קדם- יוונית) במפולת. דר מזר מציעה לשייך את האבנים והכותרת למבנה האבן שנתגלתה עתה. אם המבנה הוא אכן ארמון או מבנה ציבורי בעל חשיבות דומה, יהיה זה חיבור הולם. כמו כן מציעה דר מזר את הסברה כי קירות התמך במבנה אבן מדורג, שחפר בשעתו י' שילה בשטח G בהמשך המדרון שמתחת למבנה האבן הגדול, נועדו לתמיכתו של האחרון. באופן קצת יוצא דופן, יש הסכמה רחבה בין החוקרים בנקודות אלו. המחלוקת נוגעת לתיארוך המבנים.

סיכומים, מסקנות והשערות

החפירה של דר מזר הסתיימה בחודש אוגוסט 2005 אולם עיבוד הממצאים יימשך עוד זמן מה. סיכום הנתונים הקשורים למבנה האבן הגדול מלמד כי מדובר במבנה ציבורי מונומנטאלי, אשר נבנה כפי הנראה על ידי בנאים פניקים סמוך לפסגת עיר דוד, אחרי המאות 11-12 לפנה"ס על גבי שטח מיושר (סלע אם) שלא הכיל בניה קודמת. בחפירה זוהו שני שלבים של שינויים או תוספות בתוך הבניין אשר נערכו במאות 9-10 לפנה"ס, עובדה המצביעה על ראשית בנייתו במאה ה- 10 לכל המאוחר. המבנה היה בשימוש ככל הנראה עד לסוף ימי בית ראשון.

לפי השערתה של החוקרת, מיקומו של המבנה מחוץ לחומות העיר היבוסית, מתיישב יפה עם כוונותיו של דוד להרחיב את שטח העיר. זיהויו כארמון אש שימש במשך כארבע מאות שנים את מלכי בית דוד עד החורבן של סוף ימי בית ראשון, מתיישב עם ממצא כלי החרס וטביעת החותם של שר בממשלת צדקיהו, שבימיו אירע החורבן.

יש לזכור כי בעת שנבנה מבנה האבן הגדול, מתחם הר הבית המתנשא מעליו כיום, לא היה קיים. מכאן יוצא שמבנה האבן נבנה ככל הנראה במה שהיה אז פסגת ההר או סמוך מאוד אליו. נתון זה מתאים לתיאור המקראי שלאחר הכתרת דוד בירושלים מתקבצים הפלשתים בעמק רפאים ודוד יורד אל המצודה. כך מסתבר שארמונו היה במיקום הגבוה בסביבה. טיעון זה היה מהנחות היסוד של דר מזר כבר לפני עשר שנים.

מחלוקת מקצועית

האם ניתן לקבוע כי נתגלה ארמונו של דוד המלך? הסבירות לכך גבוהה, אך בשלב זה אין וודאות מוחלטת. דר מזר לא מצאה שלט הנושא את הכותבת כאן גר דוד המלך. עם זאת, ברור כי מסקנותיה של החוקרת נבנו כהסתברות אפשרית על בסיס התיאורים המקראיים, העדות החומרית והסביבה הטופוגרפית. האם יש בכך חריגה מן המקובל במחקר הארכיאולוגי- היסטורי? ודאי שלא, חד משמעית. בשלב זה גם לא הוצע הסבר אחר למכלול הנתונים.

בכל הנוגע לפרשנות ממצאי התקופה המקראית קיימת מחלוקת עקרונית ומתמשכת בין החוקרים, המבוססת על תיארוך הממצאים. מרבית החוקרים אומנם סוברים כי המקרא מתאר נאמנה, בדרך כלל, את המציאות אליה הוא מתייחס. כדוגמה לכך ניתן לראות את השימוש הנעשה על ידי החוקרים בציטוטים מן המקרא. אך ישנה גם אסכולה הסוברת כי אין הדבר כך ומפרשת את הממצא הרלוואנטי באופן אחר. מבחינת המתודה המחקרית, תמצית המחלוקת מתבססת על פירוש כלי החרס ככלי כרונולוגי עיקרי, המשמש לתיארוך הממצא הבנוי.

במקרה שלפנינו, הבדלי התיארוך מתבטאים בפרק זמן בן מאה שנה פחות או יותר, אך הפרש זה מהווה את התשתית לתפיסה ההיסטורית של החוקרים משני צדי המתרס האקדמי. במילים פשוטות, אם ניתן לייחס בניה מונומנטאלית בירושלים לתקופת דוד ושלמה, כפי שמתאר המקרא, אזי הגרסה המקראית נכונה, ולכך משמעויות נרחבות. לחילופין, אם לא ניתן לייחס בניה כזאת לראשית המלוכה, תיאורי המקרא אינם נכונים וממילא כל המהלך ההיסטורי נראה אחרת. כאמור לעיל, מה שקובע מי צודק, הם כלי חרס שזמנם נקבע באופן שונה על ידי כל אחת מן השיטות.

לפי הדעה המאחרת את זמנו של המבנה שחשפה דר מזר, חרסים השייכים למאה ה-9 לפנה"ס נמצאו במילוי שמתחת לקירות מכאן המסקנה שהמבנה מאוחר לימי דוד ושלמה. מנגד, טוענת ד"ר מזר כי חרסים המיוחסים למאה ה-9 נמצאו בתוך המבנה אך לא מתחת ליסודותיו. את החרסים שנמצאו מתחת לקירות המבנה היא מתארכת למאה ה- 11 לכל המאוחר. לא נוכל כמובן להיכנס לעובי הקורה במחלוקת זו.

מתודולוגיה במבחן

לממצא המתואר עד כאן השלכות מרחיקות לכת. אחד מטיעוני היסוד של האסכולה השוללת את אמינות תיאוריו ההיסטוריים של המקרא הוא החוסר, לשיטתם, בעדות ארכיאולוגית לבניה ממלכתית מראשית המלוכה בישראל, היא תקופת דוד ושלמה. והנה כאן, גם אם אין מדובר בארמון המלך דוד, עצם הימצאותו של מבנה ציבורי מונומנטאלי מן המאות 9-10 לפנה"ס במיקום זה, עומד בסתירה ישירה לדעות הגורסות כי דוד ושלמה היו שליטים מקומיים בלבד וכי התיאור המקראי בדבר גדולת ממלכתם הנו בדיה שנוצרה לצרכים פוליטיים- היסטוריים בשלהי ימי הבית הראשון.

בניגוד למתודות מדעיות בתחומי מחקר אחרים, מדויקים יותר, בולטת העובדה כי במחקר הארכיאולוגי של תקופת המקרא קיים חופש יחסי בכל הנוגע לפירוש הממצאים. המחלוקת ההולכת ונמשכת יצרה שתי תפיסות עולם לגבי תמונת ההיסטוריה בחלק זה של העולם. כל ממצא חדש משובץ לתוך ההשקפה הנוכחית של כל צד. הכרעה בין הגישות השונות תיתכן רק עם ממצאים חד משמעיים שיעמדו מעבר לכל ויכוח. אולם השאלה בעת הזאת היא עד כמה אפשרית בכלל הכרעה מסוג כזה.

תפיסת העבר משפיעה על ההווה וגם על העתיד. שאלות כבדות משקל הנוגעות לתרבות, דת, חברה ופוליטיקה עומדות לדיון בכל ויכוח היסטורי. לארכיאולוגיה חשיבות בלתי מבוטלת בדיון זה. האם הארכיאולוגיה תהיה מסוגלת לספק תשובות ברורות יותר?

במקרה זה, כמו במקרים אחרים, הספקנות המדעית הינה אלמנט חיוני לתהליך המחקר. אולם עתה, משנחשף הממצא והוצג הסבר המקיף את כל הנתונים הידועים, אין די בדחיית מסקנות החוקרת. נטל הצבת הסבר חלופי, אשר יכלול את כל הממצאים מן החפירה, מוטל על הספקנים.

פורסם ב"עת לחשוב" בגיליון 85, ובאתרים article.co.il ו"הידברות".

האמנם ממלכה ישראלית מאוחדת? / יהודה בלו

כבר שנים ארוכות שהמחקר האקדמי הארכיאולוגי נתון בוויכוח בשאלת אמיתותו של התנ"ך כספר היסטורי, המתעד את קורות עם ישראל. אחת הגישות השנויות במחלוקת גורסת כי המקור המוקדם של העברים, כיבוש הארץ בידי יהושע, וההתנחלות של שבטי ישראל, כל אלה לא היו ולא נבראו, ומטיל ספק רב בקיומה של הממלכה המאוחדת בימי דוד ושלמה. היה או לא היה?

בספר שמואל ב', פרק ה', פסוק י"א, מסופר על בניית ארמון המלך דוד בירושלים: "וישלח חירם מלך צור מלאכים אל דוד ועצי ארזים וחרשי עץ, וחרשי אבן קיר ויבנו בית לדוד". מיקומו של הארמון, אשר תואר כאחד המפוארים ביותר במסורת ישראל, לא נמצא עד כה. לפני ימים אחדים סיימה הארכיאולוגית אילת מזר לנהל את החפירות שנערכו למרגלות חומות ירושלים העתיקה. לטענתה, מצאה שם את שרידי הארמון שהוענק כשי לדוד המלך על ידי חירם מלך צור, לאחר שצבאות ישראל הביסו את הפלשתים.

לגילוי שכזה חשיבות היסטורית נעלה, כי עד כה חסרים פרטים רבים בפסיפס הארכיאולוגי של אחת התקופות החשובות בתולדות עם ישראל. מובן שלגילוי מעין זה גם חשיבות דתית עצומה, ולא רק עבור היהודים. מיליארד נוצרים רואים את ישו כמשיחם ומייחסים אותו לבית דוד. כל ממצא ארכיאולוגי המאשש את קיומו של דוד המלך, מחזק את האמונה הנוצרית בעקיפין. ברם, לגילוי שכזה גם חשיבות אחרת, אפילו מרתקת, בכל הקשור למלחמות האקדמיה שמנהלות ביניהן האוניברסיטה העברית בירושלים ואוניברסיטת תל אביב כבר שנים רבות.

שנות היסטוריה שנמחקו

החוקרים מירושלים נאחזים בסיפור המקראי, בבואם לחפש ממצאים ארכיאולוגיים הקשורים בתולדות עם ישראל. כל עוד לא אותרו מספיק ממצאים שיאששו או יפריכו את הכתוב בתנ"ך, הם מסרבים לנקוט עמדה חד משמעית, אודות האירועים שקרו בארץ ישראל לפני כמה אלפי שנים. בינתיים הזדרזו החוקרים מתל אביב לפתח תיאוריה שלמה כיד הדמיון הטובה, שאינה מבוססת על הכתוב במקרא, אלא על מחשבות מנוגדות בהחלט.

מבחינתם, את ההיסטוריה של עם ישראל לא ניתן למצוא בתנ"ך. חלק מן החוקרים אף מחקו ללא היסוס כמה מאות שנים מן ההיסטוריה של עמנו, ללא שום ביסוס מדעי. עתה, אם יאושש גילויו של ארמון המלך דוד, יוכרע סופית המאבק רב התהפוכות, ויוכרז ניצחונם של הירושלמים. גם אמיתותו של התנ"ך כמקור לתיאור ההיסטוריה תתחזק במידה רבה.

אחד החוקרים הבולטים שתומכים בתיאוריה החדשה הוא פרופ' זאב הרצוג מאוניברסיטת תל-אביב. לטענתו, סיפורי האבות הם מעשיות, ולכן יעקב ובניו לא יכלו להגר למצרים, כי מעולם לא היו קיימים. עם ישראל לא יצא ממצרים כי הרי לא היה שם. לפיכך, לא נכבשה הארץ לאחר מות משה, משום שכבר גרנו בה. כמו כן, טען הרצוג, כי אין כל זכר לממלכה המפוארת של דוד ושלמה. הגדיל לעשות ממנו, פרופ' ישראל פינקלשטיין מהחוג לארכיאולוגיה באותה אוניברסיטה. את עיקר משנתו פרסם בספרו המשותף לניל סילברמן "ראשית ישראל" שיצא לאור בשנת 2001 בארצות הברית.

ההיפותזה של פינקלשטיין מאד מגובשת. מה שלא הצליחו רבבות של היסטוריונים וארכיאולוגים לעשות במשך מאות שנים, הצליח פינקלשטיין לעשות לבדו בתוך שנים ספורות. בספרו, משחזר פינקלשטיין את הפרקים הבלתי ידועים בתולדות עמנו, כאילו היה שם ממש כשקרו המאורעות. אין ספק, שכישוריו כסופר בעל חשיבה מקורית לא פחותים מכישוריו כארכיאולוג. אם הכתוב בספר נכון, זוהי אולי מהפכה המחשבתית הגדולה ביותר בכל הנוגע לדברי ימי עולם.

בספר "ראשית ישראל" כתובה היסטוריה של אזור צר במזרח התיכון, כפי שאף אחד לא הגה מעולם. לפי הספר מתברר שהאזור, בעל העושר התרבותי והזיכרון ההיסטורי, אף פעם לא סיפר את סיפורו האמיתי עד שבא פינקלשטיין וחשף אותו. כל עוד מדובר בספר של מדע בדיוני, ניחא, אך פינקלשטיין טוען לאמיתות התיאוריה שלו, וזאת ללא שום ממצאים שיכולים לאשש אותה בוודאות הנדרשת במדע מודרני. אין לו שום הוכחה חד משמעית שכך התנהלו האירועים בשחר אותם ימים. כמעט כל התיאוריה שלו מתבססת על חוסר ממצאים ארכיאולוגיים התומכים בסיפורי המקרא. מבחינתו, מה שאי אפשר למצוא בהכרח גם אינו קיים. יתכן באמת שכל מה שכתוב בתנ"ך אינו נכון, אך כדי לטעון זאת חייבים להציג הוכחות. עתה, קורסת כל התיאוריה של פינקלשטיין כארמון קלפים.

פינקלשטיין: ספק רב בקיומה של הממלכה המאוחדת

מה בעצם טוען ישראל פינקלשטיין? פינקלשטיין הגיע למסקנה כי הסיפורים על המקור המוקדם של העברים, כיבוש הארץ בידי יהושע, וההתנחלות של שבטי ישראל, כל אלה לא היו ולא נבראו. הוא גם מטיל ספק רב בקיומה של הממלכה המאוחדת בימי דוד ושלמה. לפי המסופר במקרא, הממלכה הגדולה של דוד ושלמה התפצלה לשתי ממלכות, ישראל ויהודה, בגלל דרישתו של רחבעם, בנו של שלמה, לתשלומי מס מופרזים משבטי ההר הצפוני. אלה פרשו בזעם מן הממלכה המאוחדת והקימו את ממלכת ישראל. פינקלשטיין סבור כאמור שממלכה כזו אולי מעולם לא היתה קיימת. לדבריו, הסיפור על הממלכה המאוחדת של דוד ושלמה הוא ניסיון להעצים את ממלכת יהודה לעומת ממלכת ישראל, וכי זהו אינו אלא מניפסט דתי פוליטי.

לפי פינקשלטיין, מנצל המלך יאשיהו ששלט ביהודה, את היעלמותה של האימפריה האשורית כדי לקדם רעיונות מונותאיסטיים שהיו בממלכתו. האמונה באל אחד, כך מסתבר מן הספר "ראשית ישראל" התגבשה רק בסוף המאה השביעית לפני הספירה - לא במעמד הר סיני ולא עם הקמת בית המקדש בימי שלמה המלך. בעת ההיא, כך טוען פינקלשטיין, היתה ממלכת יהודה קטנה ומבוהלת מבחינה צבאית ומבחינה בינלאומית. הוא מתאר אותה כמי שהיתה בשוליים, סתם שבט זניח ותו לא. ובירושלים לא היה כלום, מלבד מקדש דל וזהו. בירת יהודה, בעיניו, היתה כפר קטן, נידח ועלוב וגם לא מבוצר.

פינקלשטיין סבור שמלכתחילה היו שתי ישויות: ממלכה צפונית וממלכה דרומית, והסיפור אודות פילוגה של הממלכה הגדולה בא לשרת את יאשיהו. קרי, אם יוכנס לתודעה ההיסטורית הפילוג הנורא של הממלכה, הרי שאפשר לאחדה מחדש לטובת העם כולו. על כן, טוען פינקלשטיין, המציאו הסופרים בשירותו של יאשיהו את הממלכה המאוחדת, כדי להוכיח שיש בסיס למונותיאיזם גם בימים רחוקים של עם ישראל, וגם כדי להשתלט על שטחי ממלכת ישראל, שנעלמה לאחר גלות עשרת השבטים.

יש הטוענים כי כל התיאוריה הזו היא פרובוקציה אחת לשמה. אם זו פרובוקציה או שאינה כזו, הרי שפיתוח התיאוריה היה מרכיב חשוב בזכייתו של ישראל פינקלשטיין בפרס כינור דוד, בשנת 2005, בסך חצי מיליון דולר. את הפרס, כמעט מיותר לציין, מעניקה אוניברסיטת תל אביב.

להיטות להתפרסם

הטענות שמשמיעים חוקרי האוניברסיטה העברית כלפי פינקלשטיין ותומכיו באוניברסיטת תל אביב, נתמכות על ידי ציבור רחב של מדענים. ישנם הסבורים כי בלהיטותם להתפרסם וימי מה, התעלמו החוקרים מתל אביב ממספר ממצאים ארכיאולוגיים הסותרים את משנתם. נראה שפרסום מאמרים משמימים על חפירות ארכיאולוגיות לא עושה רושם על קהיליית המדענים בארצות תבל, ואולי בחרו בדרך מקוצרת כדי להגיע לתהילת עולם.

ברם, בדרך הזו שכחו החוקרים הללו כמה דברים שיש להזכיר להם: עם ישראל היה מאז ומעולם עם קטן שאינו חובב כיבושי ארצות, ולכן גם לא ביקש להיות אימפריה. משום כך, אי אפשר להשוות את סדר הגודל של הממצאים המעידים על אימפריות כמו בבל, פרס, יוון העתיקה ורומי, שהתקיימו מאות שנים, לעומת העבר המפואר והקצר של הממלכה המאוחדת.

ממצאים רבים בארץ נתגלו ונגנבו על ידי שודדי עתיקות, והם אינם מצויים עוד בהישג ידם של הארכיאולוגים. ממצאים אחרים הושמדו על ידי גורמי דת שונים, כדי שיתאימו לזיכרון ההיסטורי ולא יפריעו לקדם את דתם. האימפריות ששלטו על עם ישראל סבלו רבות בשל המרידות הבלתי פוסקות, ולכן חרשו, פשוטו כמשמעו, ערים שלמות, כי זו היתה אחת מצורות הענישה בימים ההם. אחרי כן היו מחפשים אם נותר זכר מן המבנים כדי להשמידו עד תום. בכל תולדות ישראל שרפו את את בתי המקדש שלנו, בתי הכנסת שלנו, את הספרים שלנו, את האנשים שלנו. עד היום לא ידועים שלושה מיליון שמות של קורבנות השואה אין להם קבר ואין להם זכר.

בימינו, בלתי אפשרי לחפור במקומות רבים בעיר העתיקה של ירושלים, ובעיקר בהר הבית, בשל נסיבות פוליטיות. אי אפשר למצוא כמעט אף זכר לבית המקדש הראשון, בית המקדש השני ובית המקדש המפואר שהקים הורדוס, כי שרידיהם מצויים מתחת לרחבת הר הבית ומתחת לאורוות שלמה. לכן גם אי אפשר לקבוע הנחות לגביהם, כל עוד לא מתאפשרות החפירות במקום.

חשיבותה של ממלכה נמדדת גם בעקיפין על ידי חשיבותו של עם. את העדויות לחשיבותו של עם ישראל בעת העתיקה יש לחפש באתונה וברומא. ממצאים ארכיאולוגיים שנתגלו שם מעידים על חוקים שנחקקו במיוחד, כדי לאפשר לעם ישראל את הפולחן הייחודי שלו, בניגוד לשאר העמים שנכבשו על ידי האימפריות הללו, והוכרחו בכוח לזנוח את הפולחן הדתי שלהם. היוונים ורומאים כתבו עלינו רבות והתעניינו בנו כל העת. מספר נציבים שהיו ביהודה הפכו מאוחר יותר לקיסרי רומא בשל חשיבות התפקיד בארץ ישראל.

פורסם ב-ynet

"זה לא סתם גילוי זה נס"  / שלי פז

גם אחרי שארכיאולוגים בכירים הרימו גבה ומתחו עליה ביקורת, ד"ר אילת מזר משוכנעת שגילתה בירושלים את שרידי ארמונו של דוד המלך. בראיון ראשון היא מספרת על קנאת המתחרים ("אומרים לי 'וואלה, את עם המזל שלך'"), נזכרת בסבא בנימין שהיה מגדולי הארכיאולוגים בארץ ("הוא אמר שזה רעיון מעניין לחפור שם") ומתוודה על אהבתה למקצוע למקצוע ("אני לוקחת לוקחת מחקרים מחקרים למיטה")

"כל המחקר הארכיאולוגי בישראל הושרש עד עתה על המחשבה שלא נשארו שרידים מסיביים מהעיר שהקים דוד המלך. עכשיו אנחנו רואים חידוש עצום. זה לא סתם גילוי, זה בסדר גודל של נס. ייקח קצת זמן עד שהאנשים יתרגלו. אני מבינה את זה".

 כשהארכיאולוגית, ד"ר אילת מזר, מדברת על החפירות שביצעה בירושלים עיניה בורקות. היא משוכנעת שהאבנים שחשפה בחצי השנה האחרונה הן שרידי ארמונו של דוד המלך. בראיון ראשון היא הודפת את המבקרים שתוקפים כי הממצאים שלה עדיין לא מבוססים, דוחה את התמיהות על המזל ששיחק לה שוב ושוב בחפירות שביצעה עד היום, וחושפת את האישה שמאחורי התגלית שמאיימת לטלטל את עולם הארכיאולוגיה.

במרחק נגיעה

ד"ר אילת מזר מאמינה שהיא נמצאת במרחק נגיעה מתגלית נדירה, שכל חוקר בארץ ובעולם היה רק יכול לחלום עליה. הבעיה היא שבינה לבין גילוי ארמון דוד מפרידים סימני שאלה קשים שמעלים עמיתיה הארכיאולוגים לשיטתם. בלב המחלוקת עומד מצבור של סלעים, שרידיו של מבנה גדול שגילתה מזר למרגלות חומות העיר העתיקה בירושלים. הארכיאולוגית הירושלמית משוכנעת שבמקום הזה עמד הארמון שקיבל דוד המלך מחירם מלך צור בתחילת המאה ה-10 לפני הספירה, כאות תודה על מלחמתו של דוד בפלשתים, אויביהם המשותפים.

אם היא צודקת, מדובר בהישג שאי-אפשר להמעיט בחשיבותו: חיזוק להערכה שעיר דוד לא הייתה כפר קטן ושכוח-אל אלא מרכז שלטוני כבר בימיו של דוד המלך, כפי שסבורים חוקרים רבים באוניברסיטה העברית בירושלים. אבל לא כולם משוכנעים שמזר צודקת. חוקרים באוניברסיטת תל-אביב מתייחסים בספקנות לתקופת מלכותו של דוד המלך. לטענתם, מעולם לא נמצאה הוכחה ארכיאולוגית חותכת לכך שדוד אכן עמד בראשו של בית מלוכה מפואר וחזק, כפי שנכתב בתנ"ך.

מבקריה של מזר מאמינים שההצהרה על גילוי ארמון דוד המלך באה מוקדם מדי. אבל נראה שדבר לא מערער את בטחונה של הארכיאולוגית. גם לא העובדה שסיימה רשמית את החפירה רק לפני ארבעה ימים, ועדיין לא הספיקה להתיישב ולסכם את ממצאיה, לבחון את מיקום החרסים שנמצאו לעומת הגיל המיוחס להם, ולהגיע למסקנה הסופית. למעשה, צפויה לחלוף עוד כשנה עד שכל הבדיקות יושלמו והמחקר יסתיים. "אני מודעת לכך שאני צריכה ללכת למעבדה ולסכם את הממצאים, ואז לתת לקולגות לעכל את המידע החדש ולהגיב", מודה מזר.

האם כבר בשלב מוקדם כל-כך את יכולה לקבוע בוודאות שגילית את ארמון דוד?

"יש סבירות גבוהה שזהו הארמון. על-פי ספר שמואל ב', נבנו בתקופה הזו שני מבנים: מצודת דוד והארמון שהקים מלך צור למענו. מבנה בסדר גודל כזה לא יכול להיות מבנה פרטי. בשיטת האלמינציה הגענו למסקנה שזו גם לא יכולה להיות המצודה או מבנה ממלכתי אחר. החרסים, יחד עם ממצאי חפירות קודמות שהתבצעו בעיר דוד, מגדילים את ההסתברות שמדובר בשרידי ארמונו של המלך דוד. אני לוקחת על עצמי את מידת האחריות. כחוקרת עשיתי ככל יכולתי לבצע חקירה מוקפדת ודייקנית".

אם כך, מדוע יש חוקרים בממסד הארכיאולוגי שמטילים ספק בממצאים שלך?

"אני לא יכולה להתמודד עם תגובות אלמוניות של חוקרים השוללות מלכתחילה את הממצאים מבלי שבחנו אותם. מי שהיה באתר החפירות וראה מה מצאנו, הגיב במתינות גדולה יותר לעומת אלה שמעולם לא ביקרו שם. חוקר אמור להיות פתוח לשנות את התיאוריות שהינחו אותו אם מגיע דבר חדש".

התגלית השנויה במחלוקת היא לא ההישג הראשון שנקשר בשמה של מזר. "בכל מקום שהיא נוגעת היא קולעת בול. ארכיאולוגים מנוסים ממנה לא הצליחו למצוא את מה שהיא הצליחה", אומר חוקר בכיר – ספק בהערכה ספק באירוניה. "אני מתארת לעצמי שישנה קנאת סופרים", מגיבה מזר. "מרבית החוקרים שאני מכירה אומרים לי 'וואלה, את עם המזל שלך'. לפעמים נדמה לי שזה קצת יותר מדיי מזל, כי לאורך כל הקריירה המקצועית הוא האיר לי פנים. בחפירות בעופל גילינו את 'בית השער' מתקופת הבית הראשון, באכזיב גיליתי קברים חתומים עם ממצא פיניקי בעל חשיבות רבה. ובכלל, בכל מקום שניגשתי לחפור היתה לי חפירה מוצלחת מאוד. הרבה פעמים זה בפירוש בפוקס".

אינדיאנה ג'ונס הירושלמית? תשכחו מזה. שום דבר בהתנהלותה של מזר לא מזכיר את הארכיאולוג ההרפתקן,שחשף סודות אפלים תוך כדי חילופי מהלומות עם נאצים מזדמנים. ד"ר ג'ונס העדיף לאחוז בשוט וכובע בוקרים, אבל ד"ר מזר מסתפקת דווקא במדי חפירות אפורים ובמשקפי ראייה שדרכן ניבט זוג עיניים סקרניות. "אני קצת מתקשה להתאים את עצמי לדמות החוקרת ההרפתקנית מהסרטים", היא מודה.

משפחת הארכיאולוגיה

מזר נושמת ארכיאולוגיה מאז שהיא זוכרת את עצמה. היא נכדתו של הארכיאולוג הידוע, חופר הכותל ונשיא האוניברסיטה העברית לשעבר, פרופ' בנימין מזר ז"ל. אביה, אורי מזר ז"ל, חקר היסטוריה מקראית. גם בעלה המנוח, יאיר שוהם, עסק בתחום ופירסם 50 בולות (טביעות חותם) של עיר דוד. "שבועיים אחרי שהשתחררתי מצה"ל התחלתי ללמוד ארכיאולוגיה באוניברסיטה העברית", היא נזכרת. "עוד כסטודנטית כתבתי וחקרתי ביחד עם סבא שלי. חונכתי על המחקר שלו והספקתי לאמץ לעצמי את שיטת החשיבה שלו: ארכיאולוגיית שטח המתבצעת על הצד המדויק ביותר".

הרעיון לחפש אחר ארמון דוד למרגלות שער האשפות, שהוא השער הקרוב ביותר לכותל המערבי מבין שערי העיר העתיקה, התבשל במוחה של מזר יותר מעשר שנים - אך רק בחצי השנה האחרונה התבצעו החפירות. "בשנים שעוד עבדתי עם סבא נהגנו לחלוק רעיונות ומחשבות. העליתי בפניו את הרעיון שהיה לי, לחפש את ארמון דוד המלך מצפון למקום שבו נהוג היה לחשוב שנבנה", היא מספרת.

הערכותיה של מזר התבססו על ממצאים שהעלתה הארכיאולוגית הבריטית, קתלין קניון, שחפרה באזור בשנות הששים. קניון, שחפרה מתחת למצוק שאותו "סימנה" מזר, גילתה בין אבני הגזית שרידי קרמיקה מהמאה העשירית לפני הספירה – שבמהלכה מלך דוד – וגם כותרת קדם-יוונית, שאופיינית למבנים ממלכתיים. "סבא אמר שזה רעיון מעניין והציע שאבדוק היכן בדיוק מצאה קניון את הכותרת. 'לכי תראי אם זה מתאים', הוא אמר לי. הלכתי וגיליתי שהכותרת הזו התגלתה בדיוק היכן שאנחנו חפרנו".

להציל את השרידים

ככל שחלף הזמן, כך התברר לה שיצאה להרפתקה הגדולה בחייה. ב-1997 פירסמה מזר מאמר בכתב העת "ביבליקל ארכיאולוג'י ריביו", שבו פירטה בהרחבה את כל הסימנים המעידים לדעתה על כך שארמון דוד המלך עמד בדיוק בנקודה שחפרה – ביציאה ממרכז המבקרים של עיר דוד, מול השכונה הערבית סילוואן. בממסד הארכיאולוגי הרימו גבה כשהמאמר הזה התפרסם. "רבים שאלו אותי במהלך השנים למה חשפתי את הסוד הזה", היא מספרת.

רק כעת היא מוכנה לגלות שהסיבה העיקרית לפרסום המאמר הייתה תנופת הבנייה המהירה בסילוואן, שאיימה לפגוע בשרידים ההיסטוריים ולהקשות על חשיפתם למשך שנים רבות. "הפיתוח במקום הזה היה אינטנסיבי. הערבים חפרו שם בורות ניקוז ועשו שמות בשרידים הארכיאולוגיים. קיוויתי שמישהו ייענה לקריאה לחפש את ארמון דוד המלך ובכך יציל את המתחם. לא היה לי כל-כך חשוב להיות זו שחופרת שם כמו שהיה חשוב לי להציל את השרידים".

שמונה שנים נוספות חלפו עד שמישהו הסכים להרים את הכפפה היקרה הזו. קוראים לו רוג'ר הרטוג, יהודי-אמריקני חובב ארכיאולוגיה והבעלים של העיתון "ניו-יורק סאן". הרטוג נדבק בהתלהבותה של מזר. על-פי ההערכות, הוא השקיע כמיליון דולר במאמצים לאתר את הארמון. מי שתמך במזר לאורך כל הדרך ועמל על גיוס הכספים, היה המרכז הארכיאולוגי של "מרכז שלם" - מכון מחקר היושב בירושלים והעוסק במדיניות לאומית, חברה, כלכלה והיסטוריה ציונית.  את החסות האקדמית למחקר העניקה האוניברסיטה העברית. למזר סייעו רשות העתיקות, רשות הטבע והגנים - אבל גם עמותת אלע"ד, גוף דתי-לאומי שקנה את הקרקע ומנע בכך את המשך הבנייה הערבית עליה.

ד"ר מזר הודפת את הביקורת שלפיה עמדו גם שיקולים פוליטיים זרים מאחורי המחקר האקדמי. "אין פה שום עניין פוליטי", היא פוסקת. יש הטוענים שהצהרה על תגלית כה מרחיקת-לכת ולאו דווקא נכונה (לדעת הטוענים) מביאה עוד כסף לחפירות. "מי שטוען שזה מה שעומד מאחורי הממצא הזה לא מבין דבר. לירושלים יש עבר מפואר. בתחום הזה יש פוטנציאל תורמים אדיר שלא זקוקים לסנסציות בכדי לתרום".

"לא עשו לי חיים קלים. דווקא הקרבה שלי לשם 'מזר' חייבה אותי מלכתחילה להיות טובה מאוד פלוס. מצד שני, בזכות הקירבה המשפחתית זכיתי לחפור לצד ארכיאולוגים מעולים כמו סבא שלי ויגאל שילה, שנתנו לי כלים יוצאים מן הכלל לעשות את המחקר שאני עושה. נכון שהייתי צריכה הרבה 'ג'ינג'יָת', אבל אני לא מתלוננת. מי שחושב שעבודה שכוללת יציאה לשטח, חפירה פיזית ולכלוך, היא עבודה גברית, שקוע עמוק בעולם של סטיגמות. ראש החוג לארכיאולוגיה באוניברסיטה העברית היא אישה, פרופ' נעמה גורן. כך גם מי שעומדת לעבוד תחתיה, אנה כהן-בלפר. אני לא מרגישה מיוחדת".

למרות אילן היוחסין המשפחתי, מזר לא מעודדת את ארבעת ילדיה ללכת בדרכה. בתה הבכורה, מידבא (27), נקראה אמנם על-שם האתר הארכיאולוגי המפורסם שבו נמצאה מפת ארץ-ישראל מהתקופה הביזנטית – אולם היא העדיפה לפנות דווקא למדעי המדינה. שלושת הילדים הצעירים – שניר (14), דביר (13) ואופיר (11) – הגיעו אמנם לעזור לאמא בחפירות באכזיב, אבל בשבילם לא מדובר ביותר מסוג של קייטנה.

למרבה הפלא, גם אמם לא מתחייבת שהארכיאולוגיה היא הקריירה הסופית שלה: "מעולם לא התעסקתי בתדמית שלי. אני לא רואה את עצמי עוסקת בשום דבר אחר חוץ ממחקר ארכיאולוגי. אני לוקחת מחקרים וספרים בארכיאולוגיה למיטה, לקרוא לפני השינה. זה התחום שהכי מרתק אותי כבר שנים רבות, אבל נשבעתי לעצמי שביום שהמחקר יפסיק לעניין אותי – אפרוש".

פורסם ב-ynet

בולות מתקופת התנ"ך התגלו בירושלים

תגלית היסטורית בעיר דוד. עדות חדשה לקשרי המסחר הבינלאומיים של ממלכת יהודה בתקופת המלכים דוד ושלמה וצאצאיהם נחשפה היום (ב', 14.5.07). בחפירות אותן מבצעת רשות העתיקות בגן הלאומי בעיר דוד שבירושלים, נמצאו באחרונה כ-170 בּוּלוֹת ו-10 חותמות מסוף המאה התשיעית לפני הספירה. הבולות הינן חותמות לשמירת סודיות - תבליטים אשר מוטבעים בחימר או בטיט - ובאמצעותן היו חותמים מסמכים, תעודות, אגרות, שטרות לביצוע עסקות וצווים רשמיים, שנכתבו על קלף או פפירוס. מסמכים אלו היו גלוגלים ועליהן פיסת פָּתיל (הטבעת) עם חותם (פלומבה).

אלו הן הבולות העתיקות ביותר מסוגן שנמצאו בעיר דוד. את הבולות מעטרים איורים. את הבולות גילו פרופ' רוני רייך מאוניברסיטת חיפה והארכיאולוג אלי שוקרון, שסיפר ל-Nfc כי במהלך השנה האחרונה, בחפירות הנערכות מטעם רשות העתיקות בבית המעין בעיר דוד נמצאו הבולות והחותמות ששימשו את האדמיניסטרציה של סוף המאה התשיעית בירושלים.

לדבריו, על אחת הבולות ניתן לראות ספינה פיניקית, על אחרת ספינת דייגים. בבולות נוספות דמויות של אנשים, כותרות פרותואוליות וכן מגוון רחב של בולות מעוטרות. "אנחנו מבחינים בזיקה שבין ירושלים לצפון, היינו הממלכה הפיניקית וממלכת ישראל. כאשר אנחנו בוחנים את הממצא הזה מול המופיע במקרא, אנחנו יודעים שבאותה תקופה, פחות או יותר - סוף המאה התשיעית-תחילת המאה התשיעית לפני הספירה - היה קשר בין ממלכת יהודה לממלכת ישראל ולממלכה הפיניקית על-ידי נישואי יורם מלך יהודה לעתליה בתה של איזבל אשת אחאב", אמר שוקרון.

רובן של החותמות נחשפו לאחרונה. קדמה לכך מציאתו של קיר מארמונו של המלך דוד. החותמות הוצגו הערב (ב', 14.5.07) לעין-כל בפעם הראשונה בכנס בהשתתפות 400 מראשי המשק שהתארחו, באתר עיר דוד, באירוע ההצדעה לירושלים לרגל 40 שנה לאיחודה. המשתתפים זכו לראות מגוון מן הממצאים  הארכיאולוגיים המרתקים שנחשפו באתר לאחרונה, ובהם גם ממצאים רבים שנחשפו לאחרונה ברחוב ההרודיאני שנחשף במקום, ושהוביל מבריכת השילוח לבית המקדש.

הרחוב היה אחד מן הרחובות המסחריים העיקריים בירושלים בימי דוד, וראשי המשק, הרגילים "לעשות כסף" ביום-יום, היו יכולים לראות כיצד התנהל המסחר וכיצד "עשו כסף" בעת העתיקה…

להתחבר מחדש לירושלים התנ”כית / רחל גינזברג

"היום זה נהיה מודרני לומר שדוד המלך וגם שלמה לא היו קיימים בכלל, גם לא המקדש ולא הנביאים. אבל פתאום, העובדות בשטח מדברות בעד עצמן, והקולות הרמים הללו מתגמגמים" – סיפורה של אילת מזר, הארכיאולוגית האחראית על גילוי ארמון דוד המלך בירושלים.

עד כמה ירושלים יהודית?

זאת אולי נראית לכם שאלה מוזרה, אבל בעולם האקדמיה והארכיאולוגיה המקראית, מטילים מלומדים ספק על הקשר המוטבע ביהדות לירושלים. אמנם הוואקף המוסלמי, אשר בסמכותו הניהולית נמצא הר הבית - מקומם של בית המקדש הראשון והשני - טוען מזה שנים שמעולם לא היה שם בית מקדש, אבל הרעיון שישראל היא מולדתו ההיסטורית של עם ישראל, ושירושלים היא בירתו הקדושה, מותקף בעשורים האחרונים גם על ידי מקורות רציניים הרבה יותר.

בעיני מספר הולך וגדל של אקדמאים ואינטלקטואלים, המלך דוד והממלכה המאוחדת של יהודה וישראל - שהיוותה סמל אינטגרלי בחיי האומה היהודית במשך למעלה משלושת אלפים שנה - אינם אלא בדיה. סגל שלם של מלומדים פוטר את הדיווח המקראי כ"בלתי אמין". לכמה מהם יש אג'נדה פוליטית ברורה, והם טוענים שהציונים 'החיו' את הדיווח המסורתי כדי להצדיק את נישולם של הערבים הפלסטינים. הגלוי ביותר מביניהם הוא קיית' וייטלאם מאסכולת קופנהגן, המנהל אג'נדה של "מינימליזם מיקראי", כשיצירתו המוכרת ביותר היא "בדייתה של ישראל העתיקה, השתקתה של ההיסטוריה הפלסטינית".

פילו בישראל, האסכולה החדשה הזאת מצאה לה מקום. ישראל פינקלשטיין, יושב ראש המחלקה הארכיאולוגית של אוניברסיטת תל אביב, התחיל לפני כמה שנים לדגול בתיאוריה, שהדיווחים המקראיים המתארים את ירושלים כמקום מושבה של מלכות חזקה ומאוחדת תחת שלטונם של דוד ושלמה, הם שקריים ביסודם. השיטה המדעית שהביאה להנחותיו - שעוסקת בתיארוך מוקדם יותר, אשר 'דוחף' את העדויות הארכיאולוגיות למאות מאוחרות ובכך מוחק כל עדות למלכות בית דוד - התקבלה ביחס מלגלג על ידי כל הארכיאולוגים המסורתיים. אבל ספרו, "ראשית ישראל" (The Bible Unearthed), מתנשא ברשימת רבי המכר של הניו-יורק טיימס, והוא הפך ליקיר התקשורת. בספר הוא טוען שדוד ושלמה, אם חיו בכלל, היו בסך הכל ראשיהם של ערי-מדינה, וירושלים הייתה כפר שבטי קטן ועני. הוא טוען ש"המיתוס של המלך דוד" נבדה על ידי כת כוהנים שניסתה ליצור לעצמה היסטוריה מפוארת.

לחפש במקום הלא נכון

אבל, למחדשי-ההיסטוריה-היהודית הללו היו כמה הפתעות מדאיגות לאחרונה, כאשר פתחה ארכיאולוגית אמיצה אחת בחפירתה האחרונה. ד"ר אילת מזר, מומחית עולמית בעברה של ירושלים, הוציאה את המלך דוד מדפי התנ"ך והחזירה אותו אל ההיסטוריה החיה. חפירותיה האחרונות של ד"ר אילת מזר בעיר דוד, דרומית להר הבית, טלטלו את עולם הארכיאולוגיה. מכיוון ששם, מתחת לעפר, נח לו ללא הפרעה במשך 3,000 שנה, מבנה מסיבי שלדעתה של ד"ר מזר היה ארמונו של המלך דוד.

עבור מזר - בת 48, אחת מהמומחים המובילים בעולם לארכיאולוגיה של ירושלים העתיקה, וארכיאולוגית ראשית במרכז הארכיאולוגי של 'מרכז שלם' - היווה הגילוי שיא לשנים של מאמצים ובחינה מדוקדקת. מאז היותה נערה הייתה שקועה בספרות ארכיאולוגית, ועבדה יחד עם סבה, הארכיאולוג הידוע בנימין מזר, שניצח על חפירות הכותל הדרומי, בסמוך לכותל המערבי. יש לה דוקטורט לארכיאולוגיה מהאוניברסיטה העברית, היא כתבה את "המדריך השלם לחפירות הר הבית", ובשנות השבעים והשמונים עבדה על חפירות בפיקוחו של יגאל שילה בעיר דוד. גילוייהם החשובים מאז, כללו את הקיר הגדול שמכונה 'מסד אבן מדורג' - ששילה האמין שהיה קיר תומך לארמונו של דוד או למצודה היבוסית שכבש - מה שהצית במזר את החשק להמשיך ולחפש אחר המטמון: הארמון עצמו.

חלק מחוקרי המקרא נואשו מלמצוא את הארמון. זאת, על פי מזר, משום שהם חיפשו במקום הלא נכון. החוקרים חיפשו אחר שרידי הארמון בתוך חומות העיר היבוסית הקדומה שדוד כבש, המכונה 'עיר דוד'. עיר זו הייתה מבוצרת היטב, הן מבחינה טבעית והן על ידי ביצורים מעשה ידי אדם, אך גם קטנה מאוד , כ-36 דונם בסה"כ. כשלא נמצאו עדויות לארמון מלכותי כפי שהתנ"ך מתאר, הצעד הבא היה לטעון שמלכות דוד לא הייתה קיימת באמת.

אבל מזר תמיד חשדה שהארמון נבנה מחוץ לעיר המקורית, וכדי להוכיח זאת היא מצטטת את התנ"ך. כאשר שמעו הפלשתים שדוד נמשח למלך, הם יצאו למתקפה כדי ללכוד אותו. הדבר התרחש לאחר שכבש דוד המלך את מצודת ציון, שהייתה גרעינה הבסיסי של העיר, ולאחר שבנה את ארמונו. התנ"ך אומר שדוד שמע על בואם של הפלשתים "וירד אל המצודה" (שמואל ב', ה', י"ז), כלומר, דוד ירד מארמונו, שנמצא במקום גבוה יותר על ההר מאשר העיר והמצודה.

מזר מספרת ל- Aish.co.il: "תמיד שאלתי את עצמי - 'וירד' מאיפה? זה היה כנראה מהארמון שלו, על פסגת ההר, מחוץ לעיר היבוסית המקורית."

מזר אומרת שהיא הייתה בטוחה בהערכותיה לגבי המיקום שבו אמור הארמון להיות. מה שהיא גילתה הוא קטע מקיר מסיבי המתמשך בערך 100 מטר ממערב למזרח לאורך החפירה (מתחת למה שהיה עד לקיץ מרכז המבקרים של עיר דוד), ומסתיים בפינה בעלת זווית ישרה שפונה דרומה ורומזת על מבנה גדול מאוד.

מדענית, לא פילוסופית

בתוך הפסולת שבינות לאבנים נמצאו שרידי חרסים המתאימים למאה ה-11 לפניה"ס, הזמן שבו ייסד דוד המלך את מלכותו. בהתבסס על הטקסט המקראי וההוכחות ההיסטוריות, הניחה מזר שדוד בנה את ארמונו מחוץ לחומות הביצורים, אך בצמוד לעיר היבוסית שהתקיימה כ-2,000 שנה קודם לכן. למעשה, המבנה בנוי על פיסגת ההר, ישירות על הסלע, לאורך גבולה הצפוני של העיר, בלי כל שכבות ארכיאולוגיות מתחתיו - אות לכך שהמבנה חנך שטח התרחבות צפוני של העיר.

מה שהדהים ביותר את מזר היה עד כמה הבניין קרוב לפני השטח - בסך הכל מטר או שניים מתחת לפני הקרקע. "הציניקנים אמרו כל הזמן, 'יהיו שם כל כך הרבה שכבות, כל כך הרבה שרידים של תרבויות אחרות, זה לא שווה חפירה, זה יהיה יותר מדי עמוק'. הייתי המומה מהקלות של גילוי הארמון, ובאיזה מצב טוב הוא היה, כאילו פשוט חיכה שלושת אלפים שנה כדי שנגלה אותו", אמרה מזר.

מזר מגחכת לרעיון שהיא נעשתה שליחה משמים כדי לגלות את אמיתות מלכות דוד. "אני מדענית, לא פילוסופית. מה שמעניין אותי הוא כמה המבנים האלה מדהימים וארוכי ימים, ואיך הם נשמרו מוגנים במשך כל כך הרבה דורות. למען האמת, כשהתחלתי לחפור, הייתי צריכה להיות מוכנה לכל תוצאה שהיא. הייתי צריכה להיות מוכנה אפילו לקבל את הנחתו של פינקלשטיין, אם זה מה שהעובדות היו מגלות. ובכל זאת, אני יהודיה וישראלית, ומרגישה שמחה רבה כשהממצאים באדמה תואמים לתיאור התנ"כי. היום זה נהיה מודרני להגיד שלא היה דוד המלך, לא שלמה, לא מקדש, לא נביאים. אבל פתאום, העובדות בשטח מדברות בעד עצמן, והקולות הרמים הללו מתגמגמים."

סימוכין מקראיים

עיר דוד היא למעשה גרעינה הקדום של ירושלים, והיא ממוקמת לצדו הדרומי של ההר שעליו עמד בית המקדש. מכאן, צמחה והתפתחה לאורך ההיסטוריה יתר העיר, כפי שאנו מכירים אותה. על פי המסורת, האירוע המשמעותי הראשון שהתרחש שם היה המפגש בין אברהם למלכיצדק מלך שלם. המלך דוד, על פי הנחיות ה', בחר בעיר הזאת להיות בירת הממלכה המאוחדת. וככל שהארכיאולוגים חופרים ומזהים, נהיה קל יותר לצייר תמונה מושלמת של האנשים שחיו שם - כשההיסטוריה היהודית החשובה של תקופת הבית הראשון, כפי שהיא מתוארת בספרי הנביאים, מככבת במבנים ובמתקנים.

התנ"ך מספר שהמלך דוד הביא את ארון ברית ה' למשכנו הסופי בירושלים המקורית, הרחיב את העיר, והפך אותה לעיר בירה כלכלית ורוחנית של העולם באותו זמן. על פי המסורת היהודית, הוא הגשים את תוכנית העל האלוקית למלכות רוחנית שתימשך עד לגאולה הסופית.

"המבנה שמצאנו היה מבצע הנדסי מורכב ומסובך שבוודאי דרש משאבים כבירים, והתיארוך מתאים", אומרת מזר. "זה סוג של צעד שהיינו מצפים לו ממנהיג חדש שרוצה להפוך את העיר שכבש למקום מושבו הקבוע, ושיש לו חזון בלתי רגיל להתפתחותה העתידית של העיר."

על פי התנ"ך, ארמונו של דוד נבנה ע"י חירם מלך צור, השליט הפניקי באותה תקופה ובן בריתו נגד הפלשתים. מזר, מומחית בבניה פניקית מחפירותיה באכזיב, מצהירה שבניין זה נושא את חותם הבנייה הפניקית, שבמקרה אחר לא היה סביר למצוא אותו בהרי יהודה.

למעשה, אנחנו יודעים די הרבה על ארמונו של המלך דוד מהתנ"ך עצמו. הוא נבנה מארזים ע"י בנאים פניקיים (שמואל ב' ה', י"א; דברי הימים א', י"ד, א'), שהשתמשו בארזים שהובאו מלבנון, ופיתחו שיטת בנייה ייחודית באבן. שרידי עמודים וכותרות אבן מעוטרות מהסגנון הייחודי הזה התגלו באתר שנים קודם לכן, וסיפקו את אחד הרמזים שבהם השתמשה מזר כדי לאתר את הארמון.

חותם החימר

מזר מאמינה שהארמון שימש למלכות יהודית עד לחורבן בית המקדש הראשון, 450 שנה לאחר מכן. כדי להוכיח זאת היא מדברת בהתלהבות על פריט קטן מחימר שמצאה באתר (הוא נמצא, אגב, ביום י"ז תמוז, צום שנקבע לזכר היום שבו נפרצו חומות ירושלים, מה שהיווה את ראשית חורבנה). מדובר ב"בולה", דיסקית חימר קטנה, שעליה הוטבע בכתב עברי עתיק שמו של אדם, בתור 'כתובת השולח', והיא שימשה חותם ל"דואר" מגילת פפירוס. הבולה נושאת את שמו של יהוּכַל בן שֶלֶמְיה [בן שבי]*, שמוזכר בפרקים ל"ז-ל"ח בספר ירמיהו. יהוכל היה אחד משני השליחים ששוגרו ע"י המלך צדקיהו לירמיהו, וביקשו ממנו להתפלל על העם, כאשר צר נבוכדנצר מלך בבל על ירושלים. בדרך אגב, מספר לנו פרק ל"ח שיהוכל היה אחד מארבעה שרים שביקשו מהמלך להרוג את ירמיה אחר כך, וטענו שהוא מכופף את רוח העם הנצור ומרפה את ידיו בנבואות החורבן האכזריות שלו.

הבולה, שנמצאה באתר הארמון, מעידה שהבניין שימש את המלך, או לכל הפחות את שריו, עד לחורבן שבא זמן קצר לאחר מכן (למעשה, מעריכים שבור סמוך שהתגלה במה שעשוי להיות חצר המלך, היה הבור שאליו הושלך ירמיהו, ככתוב בירמיהו ל"ח, ו').

"בשבילי, מציאת הבולה הייתה דבר גדול", אומרת מזר. "יהוכל כבר לא היה סתם שם בסיפור התנ"כי, שאולי אפילו לא הייתי בטוחה באמיתותו. הוא היה אדם אמיתי. עכשיו, יש בידינו כרטיס ביקור שלו. הדיווח התנ"כי אמיתי. נדיר מאוד למצוא הוכחות מדויקות כאלה לסיפור מקראי."

מזר לקחה הביתה את הבולה להערכה ופענוח. בעזרת מחט וזכוכית מגדלת, היא ניקתה את גרגרי האבק עד שהכיתוב העתיק התגלה. יחד עם בניה, בני 13, 14 ו-11, הצליחה לפענח את הכתב העברי העתיק. בעלה המנוח של מזר, ארכיאולוג אף הוא, פירסם מאמר על בולות, והבנים השתמשו במאמריו של אביהם שהסבירו כיצד לבחון ולפענח נכון את החימר.

מזר מרוצה, לא מהתהילה והפרסום שמלווים אותה מאז הגילוי, אלא ממה שהיא מחשיבה כהוכחת אמינותו ואמיתותו של התנ"ך, שאותו היא כל כך אוהבת ומוקירה. "היום, המבט האקדמאי על התנ"ך גורס שהוא 'אינו נכון אלא אם הוכחה אמיתותו'. אולי אנחנו צריכים לעשות היפוך קטן. למה שלא נאמר שהוא 'נכון כל עוד לא הוכח אחרת'?"

יותר מדי תנ"כי?

לפני למעלה מעשור, הציעה מזר תזה מבוססת לגבי מיקום הארמון, והביעה את עמדתה במאמר שפורסם ב"ביבליקל ארכיאולוגיק ריביו". לאחר שנים של חפירה בעיר דוד עבור מדריכה המקצועי יגאל שילה לפני פטירתו, ובהתבסס על ממצאים שהתגלו מספר עשורים קודם לכן על ידי הארכיאולוגית הבריטית קתלין קניון, היא ידעה שהיא במקום הנכון. ארמונו של דוד היה נושא השיחה האחרון שלה עם סבה המפורסם, הארכיאולוג המקראי פרופסור בנימין מזר, בטרם פטירתו לפני עשר שנים. הוא אמר לה: "קניון מצאה את הכותרות הפרוטו-איאוליות (של חלקי האבן המעוטרים במבנה הפניקי), אז לכי תחפשי במקום שהיא מצאה אותן, ותתחילי שם."

למרות התיאוריה המבוססת שלה והמלצותיה הטובות, היא לא הצליחה למצוא אף תומך כלכלי, כאילו שאף אחד בעולם האקדמי לא רצה באמת למצוא את ארמון המלך דוד. כנראה שהם הרגישו שזה יהיה מסובך מדי מבחינה פוליטית. ואין בכך כל פלא, כשאפילו הזרם המרכזי של הארכיאולוגים נוטה להמעיט בערכם של ממצאים מסוימים, שעשויים להיחשב יותר מדי מחייבים לגבי התנ"ך או הדיוק ההיסטורי.

דוגמא לכך הוא מקרהו של אדם זרטל, אשר גילה בשנת 1983 מזבח קרבנות ענק על הר עיבל - אותו הר שמתואר בתנ"ך שיהושע בנה עליו מזבח, לאחר שעם ישראל חצה את נהר הירדן. המזבח שנמצא הכיל כלים שמתוארכים למאה ה-12 לפנה"ס, הזמן שבו נכנסו בני ישראל לארץ, ומבנהו התאים לתיאור מזבח יהושע הן בטקסט המקראי, והן בטקסטים של התורה שבעל-פה. אבל, במקום ההתרגשות הצפויה שמלווה ממצא כל כך מונומנטאלי, הקולגות האקדמיות של זרטל התעלמו ממנו ומתגליתו. הקולניים יותר האשימו את זרטל, יהודי חילוני שגדל בקיבוץ, על כך שהיו לו מניעים פוליטיים לתמוך בהתנחלויות היהודיות סביב שכם, שם נמצא הר עיבל.

למרות אדישותו הברורה של העולם האקדמי, הצעתה של מזר מצאה לבסוף חסות במרכז שלם, מרכז אקדמי בירושלים שלאחרונה הקים מוסד ללימודי ארכיאולוגיה, וממומן ע"י רוג'ר הרטוג, איל הון יהודי אמריקאי. הרטוג אמר לניו-יורק טיימס שהוא פונה לחפירות כי הוא מעוניין לעודד גיבוי מדעי לתנ"ך כמשקף ההיסטוריה היהודית.

דוד חזוני, העורך הראשי של תכלת, כתב עת שיוצא לאור על ידי המרכז, נרגש מתוצאות חפירותיה של מזר. "אנחנו לא רוצים לראות את זה נדחק הצידה כמו גילויו של זרטל", הוא אמר ל- Aish.co.il, "המסר שהוא קיבל מחבריו למקצוע היה, 'זה רע לעסקים למצוא דברים מהתנ"ך בימינו. זה גורם לנו להיראות כמו סתם פנאטים משיחיים'. לרוע המזל, האקדמיה עשתה רבות כדי לערער על יכולתם של היהודים להבין מהיכן הם באו ומה היה העבר שלהם. אנחנו רוצים ליצור סביבה שבה חוקרים ומומחים רציניים יוכלו לערוך את מחקריהם בלי להרגיש מאוימים."

דחפור על ההר

אבל, באותה מהירות שבה נחפרים פריטים יהודיים חדשים, חוששת מזר שפרטים רבים אחרים מושמדים.

כדוברת הוועד למניעת הרס עתיקות בהר הבית, ניסתה מזר במשך שש השנים שחלפו להתריע בפני העולם על הוונדליזם שמבוצע ע"י הוואקף המוסלמי, שיש לו אג'נדה משל עצמו בהרס שרידי הוכחות לריבונות יהודית בירושלים, ושבעקביות מכחיש שאי פעם היו בית מקדש ראשון או שני.

על פי הסכם שנערך בין הממשלה הישראלית לוואקף, שלידיו מסרו הישראלים את השליטה על הר הבית בשנת 1967, הערבים אינם מורשים לבצע עבודות עצמאיות על ההר בלי אישור מרשות העתיקות הישראלית. אבל במשך השנים, היו הוכחות שהוואקף מפר את הסטאטוס קוו, למשל כשאטמו את שערי חולדה העתיקים, שערי הכניסה להר הבית בחומה הדרומית, כיסו בעפר את המדרגות הצמודות וריצוף קדום, ואטמו מקווה מים תת קרקעי, שחלק מהרבנים סוברים שהוביל ליסודות המקדש.

ההפרה הבוטה ביותר התגלתה בשנת 1999, כאשר הוואקף הפך, בעזרת דחפור, וריצף שטח של קרוב ל-6,000 מ"ר מפני השטח בהר הבית. פריטים עתיקים מהר הבית נעקרו ממקומם, והושלכו בסודיות במספר מקומות ברחבי ירושלים, רובם בנחל קדרון, מזרחית לעיר העתיקה, וחלקם אפילו באתר הפסולת העירוני. מטען של למעלה ממאה משאיות של עפר, הריסות ופריטים שונים מהר הבית, סולק בחשאי.

צחי צווייג, אז תלמיד במגמה לארכיאולוגיה באוניברסיטת בר אילן, גילה את מעשיו של הוואקף כאשר מצא מציאות ארכיאולוגיות שמקורן בהר הבית, בערימות פסולת סביב לירושלים, ואז, הציג כמה מהממצאים שגילה בכינוס ארכיאולוגי באוניברסיטה.

תחת הדרכתו של מנחהו, פרופסור גבריאל ברקאי, הועברו עשרות מטעני משאיות של "פסולת" לאתר מיוחד ליד הר הצופים, שם, עד היום, ממשיכות קבוצות של ארכיאולוגים ומתנדבים למצוא כמות מדהימה של ממצאים רבי ערך ומשמעות, מימי הבית הראשון והשני.

עתיקות בישראל היו מזה זמן רב נושא לפולמוס פוליטי בארץ, על כל הנימים הדתיים והלאומיים שיש. הדיינים עדיין יושבים על המדוכה. אבל דבר אחד ברור: גילויה של מזר טלטל את עולם הארכיאולוגיה.

כפי שכתב חזוני ב'תכלת': "האם זוהי הוכחה ניצחת? לא. אך היא מספיקה כדי להעביר את נטל ההוכחה לצד האחר..."; "גם עמיחי מזר, חוקר בעל שם עולמי בתחום הארכיאולוגיה המקראית מן האוניברסיטה העברית, הפליג בשבחים שלא כהרגלו, וקבע שהתגלית היא 'בגדר נס' ".

"בסופו של דבר," אומרת מזר, "האמת על הארץ ועברה יצאו לאור. ואני אסירת תודה על שיש לי חלק קטן בכך."

הערת שוליים:

*"כרטיס הביקור" של יהוכל הוא למעשה אחד מתוך כמה שנמצאו בעשור האחרון. הבולות מהוות עדות נוספת למהימנות הדיווח התנ"כי על פעולות החצר המלכותית, לפני חורבן ירושלים. באתר חפירות אחר, שנחשב לשרידיו של מבנה ציבורי גדול, התגלו למעלה מחמישים בולות תחת שכבות החורבן החרוכות. האש שהבעיר המלך נבוכדנצר שרפה את העיר, אבל אותן להבות עצמן הקשו את חותמי החמר האלה כמו בכבשן, וגרמו להם להשתמר במצב טוב וקריא בהחלט. הבולות מכילות עשרות שמות יהודיים, שתיים מהן שייכות לדמויות תנ"כיות בנות זמנו של יהוכל. אחת מהן היא גמריהו בן שפן, מסופריו המלכותיים של יהויקים, שבלשכתו הקריא ברוך בן נריה את מלות התוכחה והצער של ירמיה (ירמיה ל"ו, י'). שם אחר הוא עזריה בן חלקיה, בן משפחתם של הכוהנים הגדולים ששימשו לפני חורבן ירושלים (דברי הימים א', ט', יא').

ברכת כהנים על גליל כסף טהור מימי ביהמ"ק הראשון בכתף הינום

המקום בו עומד היום "מרכז בגין" הוא כתף הינום. השם נקבע ע"י ד"ר גבי ברקאי כשילוב בין כתף היבוסי לגיא בן הינום. זו הצטלבות בין עמק רפאים לבין גיא בן-הינום. האתר יושב על אם הדרך בין בית לחם לירושלים (שופטים י"ט, י-י"ב), והיה נקודת מפגש צירים חשובה ביותר בימי קדם. בשל מיקומו של האתר ביחס לעיר העתיקה היתה לו חשיבות אסטרטגית רבה ביותר לאורך שנים ארוכות.
ניתן לראות באתר זה כיצד קברו את המתים בימי קדם. האתר עצמו מתוארך לימי בית ראשון, בסביבת המאה השישית/שביעית לפני הספירה, קרי הוא בן כ-2600-2700 שנים. המלך אז היה יאשיהו והנביא היה ירמיהו.
בעבר, עמדו כאן מערות קבורה, אלא שתקרותיהן קרסו או שימשו לחציבת אבני בניין בתקופות מאוחרות יותר, ונותר מה שנראה לעינינו. המתחם שימש משפחות אמידות, שכן פשוטי העם לא היו יכולים לדאוג למערת קבורה שכזו (הם פשוט נטמנו בבור בשדה פתוח, ולא נותר להם זכר). המערות שימשו משפחות יהודיות ירושלמיות, שהחזיקו אותן במשך דורות.
תהליך הקבורה, הורכב משני שלבים (בניגוד לימינו). את הגופה הכניסו מפתח המערה לבריכה שבחדר הרחוק יותר ממבנה מרכז בגין, שם טיהרו אותה, וניקזו ממנה את ההפרשות. אחר-כך הניחו את הגופה באחד המשכבים, כשהראש במקום המיועד לו (במערה הקרובה לגרם המדרגות יש תשעה מקומות להנחת המתים – אפשר לספור). לאחר הריקבון, או כשכל המדפים היו מלאים והיה צריך לפנות מקום, נלקחו השלדים (או הגופות), והונחו במאספה שמצויה מתחת לשורת המשכבים. אנשים נקברו עם בני-משפחתם מדורות קודמים, ולכן החלל הוא מאספה של עצמות.
בקיץ 1979 ערך ד"ר גבי ברקאי חפירות באתר עם ילדים. על אחד הילדים הוטל לנקות את המערה,(מערה מס' 24, הקרובה למדרגות), והוא בטעות חשף את האוצר, שהיה קבור תחת שכבת אבן. במאספה זו נמצאו כאלף פריטים. בין שלל הפריטים זוהו שרידים של 95 שלדים (למעשה, נותרו בעיקר שיניים), ופריטים אחרים כמו חרוזים ומטבעות כסף, שמחזקים את הטענות לגבי חשיבות האתר בדרך לירושלים.
במערה זו התגלה הטקסט המקראי הקדום ביותר – ברכת כוהנים: "יברכך השם וישמרך, יאר השם פניו אליך ויחנך, ישא השם פניו אליך וישם לך שלום" (במדבר ו', כ"ד-כ"ו). בניתוח נוסף של הטקסט נמצא חלק מפסוק מקראי נוסף: "האל הגדול והנורא שמר הברית והחסד לאהביו [ולשמרי מצותיו]" (דניאל ט, ד; נחמיה א, ה; דברים ז, ט). זהו הממצא המקראי הקדום ביותר בידינו. זו ההוכחה המדעית היחידה לקיום ושימוש בפסוקים מתוך חמשת חומשי התורה כבר בתקופת בית ראשון. ממצא זה קדום בכ-700 שנים למגילות קומראן. ברכת הכוהנים נמצאה על שתי לוחיות כסף טהור, שגולגלו לכדי גליל קטן עם חריר במרכז, וכשנפתחו מידותיהם היו 9.7 ס"מ על 2.7 ס"מ האחד, ו-3.92 ס"מ על 1.1 ס"מ השני. שמו המפורש של האל נמצא על הלוחיות. החוקרים משערים, שהלוחיות נענדו על הצוואר. זהו הקמיע הקדום ביותר המוכר לנו. יתכן מאוד, שהכוהנים מכרו את ברכתם הכתובה לצרכי פרנסה, מעבר למכירת הברכה בעל פה. הממצא יקר הערך נקבר עם בעליו, לפי המנהג באותה עת.
במערות הסמוכות נמצאו גם (א) קברים של חיילי הלגיון הרומי העשירי, שצר על ירושלים בסוף תקופת בית שני (קרי לפני כ-1960 שנים). (ב) מחצבה, ששימשה לבניית בית המקדש. (ג) כנסיה ביזנטית, שפעלה בערך סביב השנים 400-600 לספירה, ומידותיה היו 25X45 מ'. רק קטע קטן מרצפת הפסיפס שרד – ציפור מנקרת אשכול ענבים. כנראה היה גם מנזר צמוד לכנסיה, כי נמצאו שרידי מבנים ובורות מים. המנזר מזוהה עם מנזר גיאורגיוס הקדוש, שבו נטבח חלק מאוכלוסיית ירושלים בעת הכיבוש הפרסי ב-614. (ד) מחסן נשק בימי העות'מנים, שיש שרידים לשריפה של חומר נפץ, שפרצה במקום. במערה זו נמצאו צדפים מים סוף.
כל הממצאים הארכיאולוגיים מוצגים בתצוגת קבע במוזיאון ישראל.